סמכות הורית בעידן הקורונה

איך עושים סדר בבית!

כולנו כבר יודעים שהתקופה הזו היא תקופה שתזכר בהיסטוריה. נזכור איך ישבנו בבית, איך התחפשנו במסכות ובכפפות לפני כל יציאה, איך חששנו ממפגשים אנושיים, איך סגרו לנו את השמיים ואת המרחק מהורינו. אבל הכי הרבה נזכור את הסגר עם המשפחה הגרעינית. איך תזכרו אותו? זה כבר תלוי בכם.

עוד טרם עידן הקורונה הורים היו מגיעים אלי להדרכות, כשהם מרגישים שהם איבדו אחיזה ושליטה על ילדיהם, השאלות שעלו שוב ושוב היו "כיצד אני יכול להוציא את בני מהחדר?" "איך אני יכול להתחרות במסכים?" ובכלל תחושת עייפות, שלא לדבר על רצון לפשוט את תפקיד השוטר או כל תפקיד, כאשר אני (ההורה) מגיע הביתה עיף בתום יום עבודה.

והיום? בעידן הקורונה, רחמנה לצלן, העבודה עברה אצל רבים להיות עבודה מהבית, שלא לדבר על רבים מאיתנו שמחוסרי עבודה, כשלחצים כלכליים ואחרים רובצים על כתפינו.

אז עכשיו מה? סמכות? גבולות? הכיצד?

בפסח חוגגים את יציאת מצרים, יצירה מעבדות לחרות, וכמה סימבולי שהיום בימי הקורונה, אנחנו במצור, ספונים בביתינו, במרקחה משפחתית, יש שיגידו "סיר לחץ" יש שיאמרו "מתנת הקורונה" נהנים יותר או פחות, אך יחד, תחת קורת גג אחת.

הימים הם ארוכים, כל השבוע מרגיש כמו שבת, יש לנו הזדמנות לקבל את המצב בחמיצות, לחכות שהסיוט יעבור או להפוך את הדפקט לאפקט, את הלימון ללימונדה, ואת האתגר לגדילה משפחתית.

בחרתי להתמקד בשלוש מעשר המכות, שנראות לי מתאימות ורלוונטיות לרוח התקופה-

דם- עכשיו כשהילדים בבית, הריבים תופסים מקום של כבוד. אנחנו ההורים יכולים להשתגע מההקנטות ומהצעקות שלהם, בעוד שהילדים (לרב, וגם אם לא נדמה לכם) נהנים מכל רגע.

ריבים היא צורת תקשורת אך צורה זו לרב איננה מקובלת עלינו ההורים.

אז מה עושים? מתי מתערבים? לחכות שיהיה דם? יש הורים שיקפצו לגוב האריות בכל ריב, יש שינסו לכבות את השריפה, יש שיקחו צד של אחד הילדים (שימו לב איזה צד אתם לוקחים והאם באופן קבוע) יש שימצאו עצמם בריבי הילדים, צועקים, מנסים לגבור על הצעקות הקיימות בחדר, ואחרים שיתעלמו. אז מה מכל אלו כדאי לעשות? האם יש תשובה אחת? מבולבלים? גם אנחנו😊

ראשית (ואם אין דם) נושמים ומזכירים לעצמנו שזו צורת תקשורת וביטוי של צרכים בסיסיים כגון מגע, וקרבה ריגשית, שכך הילדים שלנו לומדים לשרוד, להגן על עצמם ולבקש את רצונם. כך הם נוגעים זה בזה בכל הרבדים, מנכיחים את עצמם ב"עולם הגדול" שכעת בא לידי ביטוי ב"אי המשפחתי" הבטוח שהם מכירים, ובמאבק על מקום אשר עוזר להם בעצם ובאופן פרדוקסלי, לעשות לעצמם מקום.

אם מדובר באחים שמרבים לריב, עלינו ההורים למצוא את הגבול הפנימי שלנו, לחשוב ולקבוע מראש מהו הקו האדום שלנו. במקום הזה ואחרי שנשמנו ונתנו להם להסתדר, אנחנו נכנסים לתמונה, כשתפקידנו לסייע להם בתיווך הקונפליקט במילים (לא בצעקות), שם אנחנו מסייעים להם לפתור בעיות- מלמדים אותם מה המשמעות של "תור תור"  והקשבה לאחר.

במידה וגם אלו לא מסייעים והקרנבל ממשיך אפשר לשים כל אחד בחדר נפרד (אם יש) לצמצם מגע עד שכל אחד נרגע. אפשר גם לקבוע "זמני ריב" שעבורם אלו הם זמנים של פורקן פיזי ונפשי, להם הם מחכים. ואם כל אלו לא עובדים, להשתמש בנשק יום הדין- פגיעה במשוש נפשם, זמני מסכים (שזו מכה בפני עצמה וצרה היריעה מלהרחיבה כעת…)

חושך – דמינו לעצמכם סצנה כזו- זמן קורונה, תקועים בבית וגם…. בחושך!! האם זו סצנת פארודית עבורכם? קומדיה? או שאולי טרגדיה? לכל אחד מאיתנו מנגנון הגנה השומר עלינו, יש ש"משחירים" חוויות באופן קבוע, מסתכלים על העולם במשקפיים פסימיים ושחורים, מחשבות כגון "איזה נורא, ומה יהיה" הן מנת חלקם ויש את האופטימים או הצינים, שמנסים לשמור על עצמם מחוויות מסויימות ולכן הם "מקלילים" אותן על ידי בדיחות או מחשבות חיוביות. כל אלו הן דרכים לשרוד מצבים לא נעימים.

המוח שלנו הוא כמו שריר ואנחנו יכולים לחזק אותו על ידי אימון למחשבות טובות או רעות. ביום יום יש לנו מחשבות רבות חלקן בהירות ומקדמות, חלקן "מורידות" ומיאשות. נסו לבדוק איזה סוג מחשבות רוקדות אצליכם בראש כשאתם קמים לעוד יום קורוני? האם המנגינה היא מינורית או מאז'ורית?

החדשות המרעישות הן שאנחנו שולטים על המחשבות שלנו. יש לנו אפשרות בחירה מה נחשוב ומה נרגיש ועל ידי מודעות ותשומת לב, אנחנו יכולים להסיט הצידה מחשבות לא מקדמות!

כשאני קמה לעוד יום קורונה סטייל, הכולל לופ של לוז עם הילדים, בישולים וניסיון של שליטה וסדר אני יכולה להגיד לעצמי "שוב פעם הלופ הזה.." להרגיש תבוסה או עצב על כך שאני תקועה עוד יום בבית, או להניע רגשות של סקרנות, ציפיה ועניין ולהפוך את היום שחוזר לו , ליום חדש מלא בהזדמנויות חדשות כמו: בישול חדש ויצירתי, שיח קרוב עם הילדים, קרבה לבעלי. אני השולטת על מחשבותי ורגשותי!

הורים רבים מגיעים אלי להדרכות ולא מבינים מדוע הילד חרדתי, מדוע הוא שלילי, מדוע הוא לא מאורגן, מה קורה לו שהוא לא מסתדר חברתית? במצבים כאלו אני מזמינה את ההורים להתבונן על עצמם ועל המודל שהם מעניקים לילדם, בודקת עמם מה הם מלמדים אותו? האם וכמה הם מוותרים לו? ואם מוותרים, האם זה רק בשביל השקט התעשיתי? ומה אז? האם אז הם כועסים או מאוכזבים מהילד שהפך ל"עצל" , נמנע, או לא חברותי.

אז איך החושך קשור לסמכות? אני מזמינה אותכם לא לוותר לא לעצמכם ולא לילדיכם, לא להשאב לחושך ולדפוסים הקלים והמוכרים של המנעות מיצירת הקשר ומעשיה, מזמינה אותכם לפגוש את ילדיכם, כמו גם אותכם, גם כשאתם הכי מעצבנים, בסקרנות ובאהדה ובכך לעזור גם לילדיכם להדליק בתוכם את האור.

בכורות- הבכורים והבכורות שלנו…אלו שהפכו אותנו להורים, אלו שעליהם אנחנו עושים את רוב הטעויות שלנו, אלו שלפעמים בלי להודות, הם הבטן הכי רכה שלנו, אלו שמעבירים אותנו שיעורים בלהיות הורים, אותם אנחנו צריכים לרתום בשביל השלום המשפחתי.

משפחה בימי קורונה היא משפחה בהסגר ולרוב, הבכור הוא נותן הטון בבית. הצעירים רוצים להדמות לו, להתקרב או להתחבב עליו או להפך, לעצבן אותו ולמצוא בתוכם קול אחר שונה ממנו.

מזמינה אותכם לרתום את הבכור/ה, להפוך אותם להיות לכם לעזר, לחזק את שיתוף הפעולה שלהם ובכך להגדיל את החיזוקים והמחמאות שלכם אליהם. כשהצעירים יגלו את דרכם של הבכורים לזכות בתשומת לב, הם יצטרפו לחגיגה.

ולסיכום, תקופת הקורומניה יכולה להיות עבורנו זמן תיקון או זמן הרס. נסו לאחוז בדברים שיש לכם שליטה עליהם, לתקן ולבנות. זוהי הזדמנות למצוא את השקט והאור בתוכיכם ולהצליח בדרכים חיוביות ובונות להשפיע על היחד המשפחתי.

פסח שמח

דנה מרמור אלרגנד

פסיכודרמטיסטית, CBT ופסיכותרפיה קצרת מועד

מתמחה בעבודה תחת טיפול רגשי עם מתבגרים והדרכות הורים.