מטרת הטיפול הרגשי (דינמי)

בטיפול רגשי (דינמי) קיימים זרמים וגישות שונות ומגוונות, כשהמטרה המשותפת לכולן הנה לסייע להתפתחות רגשית ולהבנה עצמית, דרך ההתמודדות עם סימפטומים ומשברי חיים.
כל  דבר אשר מופיע בחיי האדם כבעיה, כתסמין כקונפליקט או כמשבר, ניתן להבין גם כניסיון לא שלם להשתנות ולצמוח. אותם סימפטומים מצביעים על כך ש”משהו לא עובד”, “משהו תקוע”, אותו משהו אשר מונע מאיתנו לחיות חיים מלאים ומאושרים. הטיפול הדינמי הנו אותו מרחב הנוצר בקשר שבין המטופל- מטפל ובו מתרחשים תהליכים מגוונים המקנים למטופל תובנות ומיומנויות אישיות ובין-אישיות, העוזרות לו להתגבר על אותם מכשולים המקשים על הדינמיקה והכוחות של השינוי והצמיחה.

הגישה  הדינמית

הגישה הדינמית צמחה מתוך התאוריה הפסיכואנליטית שהחל לפתח  זיגמונד פרויד בוינה, של שלהי המאה ה-19. פרויד ראה את הנפש כשדה מאבק בין מבנים שונים (איד, אגו, סופר-אגו), המתחולל רובו ככולו ברובד הלא-מודע (תת-מודע) של האדם, כאשר הסימפטומים הנפשיים הנן הביטוי לאותו קונפליקט.האיד, על פי התאוריה הפסיכואנליטית, מורכב מדחפים מולדים (מין ואלימות), המתקיימים כאנרגיה נפשית (ליבידו). עיקרון העונג הנו המניע של אותה אנרגיה נפשית, המחפשת פורקן תמידי לאותם דחפים, לעומת זאת,הסופר –אגו הנו אותו  מבנה נפשי המייצג את החוקים והאיסורים של העולם החיצוני והעולם החברתי המופנמים אצל האדם בשנות חייו הראשונות, ואילו האגו פועל ע”פ עקרון המציאות, ותפקידו לפשר בין האיד לבין הסופר- אגו, בין הפנטזיה לבין המציאות. האגו בחלקו פועל באופן מודע ובחלקו באופן לא מודע. לדידו של פרויד, תפקידה של הפסיכואנליזה לעלות קונפליקטים  לא מודעים בעזרת פירוש חלומות ואסוציאציות חופשיות, שהנם שפת הלא מודע, ובאמצעות פרשנויותיו של הפסיכואנליסט, להאיר ולחשוף את הלא מודע ובכך לרפא את המטופל – או במילותיו של פרויד: “היכן שהיה האיד שם יהיה האגו”

הנחות היסוד של  הגישות הדינמיות השונות.

תיאוריות רבות ומגוונות צמחו מתוך התאוריה הפסיכואנליטית של פרויד ומתוכן התפתחו גישות טיפוליות שונות. חלק מהגישות מדגישות את יחסיו המוקדמים של האדם עם דמויות משמעותיות בחייו, כגורם חי ומשפיע על יחסיו עם האחר ועם עצמו (תיאוריות יחסי-אובייקט, ההיקשרות, והתאוריה הבין -אישית), חלקן מתמקדות בתפקודי האגו ומנגנוני ההגנה הנפשיים של האדם כמקור לסבל (“פסיכולוגיית האני/האגו”), ואילו אחרות, רואות בצורך הפסיכולוגי בשימור ותחזוק העצמי כמוטיבציה העיקרית המניעה אותנו ולאו דווקא הצורך לספק דחפים מיניים/תוקפניים (תיאוריות העצמי). בנוסף לתיאוריות הללו שנחשבות לתיאוריות פסיכואנליטיות קלסיות, צמחו בעשורים האחרונים  גישות אשר הושפעו מהלכי הרוח של התפיסות  הפוסט-מודרניסטיות, כגון ,הגישה ההתייחסיותית, הגישה האינטרסובייקטיבית והגישה הנרטיבית, אשר  פנו מזרמי החשיבה הפסיכואנליטית -הפוזיטיבית, זו החותרת אחר אמיתות מוחלטות על מהות נפש האדם, כתוצר של אירועים אובייקטים שהתרחשו בעבר(במציאות או בפנטזיה), והחלו להתמקד בחוויה הייחודית של האדם, ובאופנים בהם הוא תופס את ההיסטוריה של חייו. למרות ההבדלים בתיאוריה ובטכניקה הטיפולית, לכל הגישות  מטרות זהות; לעזור למטופל לדעת את עצמו, להקל על סבלו  ולאפשר לו לחוות חיים מלאים ומשמעותיים יותר.