טראומה והחלמה בעקבות משבר הקורונה

מאמר זה בא להסביר בקצרה מהן טראומה, פוסט טראומה, והפרעת דחק. מתי אירוע טראומתי עלול להפוך להפרעה פוסט טראומטית, תוך התמקדות באופן שבו ניתן לזהות ולטפל בזמן במי שבמצוקה. מטרת המאמר לעזור ולסייע לכל מי שמתקשה להתמודד עם המשבר, ומגלה סימנים של  הפרעת דחק חמורה אשר עלולה להתפתח להפרעה פוסט טראומטית.

בשירו 'ממשיך לנסוע', מתאר אהוד בנאי בצורה נפלאה יציאה ממשבר טראומטי. הכותב מתאר אוטובוס עייף הנוסע לאט, יוצא מתוך הטראומה (עיר המתכת), מפשיר מהקיפאון, ועולה חזרה לדרך. הקושי לחזור שוב אל הדרך המתמשכת של החיים, והחשש הגדול לחזור לטראומה, מלווה את כולנו בימים אלו. קושי זה בא לידי ביטוי בקונפליקט, שבין התקווה והרצון להמשיך קדימה ולחזור אל השגרה, לבין הייאוש והחשש שלא נוכל להתמודד עם כל העייפות והמחיר של המאבק במשבר הקורונה; ברמה הנפשית, המשפחתית, החברתית והכלכלית. את כל אלו עוטפת החרדה שמא הכל יקפא שוב, ונאלץ לחזור לאחור אל "עיר המתכת" שלנו, אל ההתפרצות הבאה ואל הסגר.

בימים אלו, בעיצומו של משבר הקורונה, אנו עסוקים בעיקר בשאלות; האם האירוע מאחורינו? האם יהיה גל שני, שלישי? האם אפשר לחזור לאיזו שגרה מסוימת ? ומה עוד מחכה לנו מעבר לפינה? יש מי שבוחר במודע או שלא במודע להדחיק או להכחיש את האירוע כולו, כאילו לא היו דברים מעולם.
יש מי שמתייחס לווירוס הקורונה כאל התפרצות וראלית שכיחה, כמשהו שבשגרה (סוג של שפעת), ואין באמת סיבה להתרגש. לעומתם יש מי שמוצף חרדה ועסוק בשאלות הללו באופן כפייתי, וכתוצאה מכך  מתמודד עם  מחשבות קטסטרופליות המלוות אותו ומביאות אותו לדפוסי הימנעות, חוסר תפקוד וקיפאון.
בצורה כזו או אחרת, אין ספק כי שאלות אלו משפיעות עלינו ומעסיקות את כולנו.

כל אירוע הנתפס כאירוע מסכן חיים או ככזה שמסכן את שלמותנו הנפשית והבריאותית הינו אירוע טראומטי.
תגובת דחק חריפה, הינה  תגובה לאירוע טראומטי. זוהי תגובה הגנתית קיצונית לחוויה אנושית קיצונית. במילים אחרות, זוהי תגובה נורמלית למצב לא נורמלי. תגובה זו באה לידי ביטוי בשלושה רבדים; התנהגותי, נפשי/רגשי  וגופני. 
הרובד ההתנהגותי מתבטא בתגובה של הילחם-ברח- קפא. בזמן סכנה מופעל אצל כולנו מנגנון הישרדותי  הבא להגן עלינו, זהו מנגנון ה-fight-flight-freeze או בקיצור FFF. לא תמיד התגובה של האדם  הולמת לאירוע. בהקשר זה חשוב לציין, שהדבר החשוב הוא פרשנותו של מי שחווה את עצמו בתוך האירוע. לדוגמה, אם אדם בזמן סכנה חווה קיפאון ולתפיסתו היה צריך להגיב באופן שונה, יתכן ולאחר האירוע אותו אדם עלול לחוש בושה ורגשות אשמה אשר ילוו אותו לאורך זמן. לעומת זאת, אם לאחר האירוע  עוזרים לאותו אדם לעבד את האירוע ואת תגובותיו ולהבין שקיפאון הנו בהחלט תגובה נורמלית והולמת לאירוע, יתכן מאוד ולא יחוש תחושות של בושה ואשמה.
הרובד הנפשי/רגשי בא לידי ביטוי בתוקפנות, זעם קיצוני, פחד, תחושת ניתוק בזמן האירוע (דה ריאליזציה), וחשיבה קטסטרופלית- קיצוניות (אני או מי מקרובי הולך למות). מחשבות ותחושות אלו עשויות אף הן במהלך הזמן להפוך לתחושות של חוסר מסוגלות, בושה ואשמה.
הרובד הגופני, בא לידי ביטוי בדופק מואץ, סחרחורות, חולשה, עילפון, קוצר נשימה, כאבי בטן, בחילות  ועוד. סימפטומים אשר עלולים להופיע גם לאחר האירוע ולאורך זמן, מה שמגביר את ההסתברות לפתח הפרעת דחק חריפה. חשוב לציין כי תגובת דחק חריפה היא תגובה נורמלית וכולם מגיבים כך בשעת סכנה.
מתי תגובת הדחק החריפה עלולה להפוך להפרעת דחק ? התשובה לשאלה האם תגובת הדחק עלולה להפוך להפרעת דחק  תלויה בשלושה מרכיבים: במבנה האישיותי של האדם, בתגובה שלו לאירוע (תפיסת האיום, העדר יכולת תגובה, תסכול), ובאירוע עצמו (עוצמת האירוע ומשך הזמן שנמשך). בכדי שלא תתפתח הפרעת דחק חריפה חשוב לתמוך ולקיים את ההתערבויות בזמן המשבר או בסמוך לו. התערבויות מינימליות בזמן הנכון עשויות להביא לשינויים משמעותיים בתחושה ובהתנהגות של המתמודד. התערבויות כגון; הכרה בקיום הבעיה, היכרות עם הסימפטומים, גיוס משאבים לכיוון של התמודדות בריאה (פעילות גופנית, תזונה נכונה, זמן משפחה), תמיכה סביבתית, ופניה לטיפול לקבלת סיוע מקצועי של מי שמתמחה בטיפול בטראומה.

דמיינו לכם, אתם יושבים  בביתכם עם בני המשפחה, ולפתע חודר פורץ מסוכן לתוך הבית. כל בני המשפחה מוצאים מקום מחבוא להסתתר. בזמן המחבוא אתם עושים הכל בכדי להישמר. בזמן שהפורץ משוטט בתוך הבית, נדמיין שכל בני הבית במצב של קיפאון. אבוי למי שישמיע רעש. ומה עם מי שלא יכול להכיל את החרדה ויפרוץ בבכי? אבוי לו ולכולם! ההורים עושים כל דבר בכדי שילדיהם לא ירעישו, ואילו הילדים שחלקם לא מודעים לסכנה, חווים את גודל הסכנה דרך מבטם המבועת של הוריהם. והנה, הרעש המיוחל- דלת הכניסה נפתחת ונטרקת שוב….
 האם הפורץ יצא מהבית? האם הוא מסתובב בחוץ? האם אפשרי לצאת מהמחבוא? האם הוא יחזור?

הפרעה פוסט טראומטית היא  חוסר היכולת להתאושש מהאירוע. חוסר היכולת להתאושש בא לידי ביטוי בשינוי קבוע בתפיסת העולם, תפיסת העתיד ותפיסת העצמי של האדם. העולם נתפס כמקום מאוד מסוכן, העתיד נראה חסר תקווה והאדם תופס את עצמו כחסר יכולת לחלוטין להתמודד עם העולם ועם העתיד.
הפרעת דחק קיצונית, מוגדרת החל מזמן התרחשות האירוע ועד לחודש מסיומו. במידה וחלף לפחות חודש מתום האירוע והסימפטומים נמשכים בעצמה, הפרעת הדחק מוגדרת כהפרעה פוסט טראומטית.
הסימפטומים של הפרעה  פוסט טראומטית הנם: עוררות מוגברת, מצוקה, פגיעה בתפקוד הבין- אישי, החברתי והתעסוקתי, חודרנות (פלאשבקים), הימנעות ושינויים לרעה בחשיבה ובמצב הרוח.

מחקרים אשר באו להסביר, כיצד אירוע טראומטי הופך אצל אדם אחד להפרעה פוסט-טראומטית ואילו אצל האחר לא, מצאו כי אחד מהמשתנים העיקריים הנו החוויה של האדם את עצמו בתוך האירוע. כלומר, אדם שחווה את עצמו כמי שפעל נכון והרגיש שהיה בשליטה על המצב בזמן האירוע, לרוב, לא יפתח סימפטומים מאוחרים של תגובת דחק חריפה (acute stress disorder).
תגובת דחק חריפה אשר לא מטופלת בזמן עלולה להפוך להפרעה פוסט טראומטית עמידה (PTSD) וכזו שהרבה יותר קשה לטיפול. לעומתו, אדם שחווה תחושות של חוסר אונים וקיפאון בזמן האירוע, עשוי להיות מוצף בתחושות אשמה ובושה. תחושות אלו עלולות להוביל בסופו של דבר, לדיכאון, חוסר שקט וחרדה, המאפיינים את תסמונת ההפרעה הפוסט טראומטית- PTSD.
נקודה חשובה נוספת היא, ככל שהאירוע הטראומטי נמשך זמן רב יותר, מנגנוני ההגנה של מי שמתמודד עם הטראומה נחלשים. החלשה של מנגנוני ההגנה מעלה באופן משמעותי את ההסתברות לפתח פוסט טראומה. בשל עובדה זו, ישנה  חשיבות גדולה למשך הזמן בו האדם נמצא בתוך האירוע הטראומטי.

בימים אלו של חוסר ודאות עולות השאלות; האם האירוע הטראומטי של משבר הקורונה מאחורינו? האם הפורץ המיקרוסקופי כבר עזב, או שמא הוא אורב לו בחצר ורק מחכה לזה שלא נשמור על ריחוק? האם זה השפל שלפני הגל הבא אשר יציף אותנו? לשאלות אלו כנראה לא נוכל לתת תשובות.
שתי השאלות המרכזיות שמאמר זה בא להשיב עליהן הן; מי עלול לפתח סימפטומים של הפרעת דחק מאוחרת, העלולה להפוך לפוסט טראומה בעקבות הטראומה הקולקטיבית של משבר הקורונה? וכיצד ניתן לסייע לו? 
התשובה לשאלות אלו נמצאת בהתבוננות על עצמנו ועל קרובינו. התבוננות, מתוך מקום כנה, אמפתי ועצמתי, ומתוך הבנה וקבלה כי כל אחד בדרכו שלו מתמודד עם הטראומה.
עזרה אמתית תינתן לא מתוך תחושות של  אשמה, בושה, כעס, או רחמים, אלא מתוך הכרה, עזרה וערבות הדדית. אם ננסה לזהות מי מבנינו מתקשה בהתמודדות עם משבר הקורונה ובחזרה לשגרה, מתוך הכרה והידיעה שלנו מהם הסימפטומים של הפרעת הדחק האקוטית, נוכל להיות שם עבורו, ובמידת הצורך נדע להפנותו לקבלת סיוע מקצועי, כגון, טיפול רגשי, טיפול CBT או יעוץ פסיכיאטרי. פניה לטיפול מקצועי בזמן תסייע בהחלמה מהטראומה, ובמניעה של התפתחות הפרעה פוסט טראומטית.
חשוב היום יותר מתמיד שנשאר בקשר קרוב אחד עם השני, ושנהיה קשובים למצוקות ולקשיים וזאת בכדי שנשאר קרובים, למרות הריחוק החברתי אשר נכפה עלינו. 
לבסוף, אל לנו לשכוח שכולנו באותה שיירת אוטובוסים שרוצה וצריכה לעלות על הדרך המתפתלת ולהמשיך ולנסוע. לא רק שהשיירה רוצה להמשיך ולנסוע, לא פחות חשוב מזה, היא רוצה לחזור וליהנות מהדרך.

אוטובוס עייף 
נוסע לאט
כבשים עולות מתוך הואדי
מבעד לחלון פתוח
חליל רחוק נמזג ברוח
מעיין זורם נפתח בי

הלב שקפא הפשיר
לא חוזר לעיר
ממשיך לנסוע

מאחור השארתי עיר מתכת
מלפני הדרך מתמשכת
אור זהב בין הערביים
איזה שיטפון פנימי
זורם בתוך תוכי
מתוך הלב אל הלחיים

הלב שקפא הפשיר 
לא חוזר לעיר 
ממשיך לנסוע

 אהוד בנאי